קהילות הבדואים

הקהילות הבדואיות השוכנות לאורך מאות השנים האחרונות ברחבי הר הנגב, הן חלק חשוב ממרקם החיים במדבר. קהילות הרועים, השייכות לפלגי הסראחין והזאיאדין של מטה עזאזמה, נהגו לנדוד עונתית בין אזור ההר הגבוה, בו מזג האוויר נוח באביב ובקיץ, לבין אזור הנחלים הגדולים (רמון, נקרות ופראן) הנמוכים החמים יותר ושופעי מרעה בסתיו ובחורף.

מאז שנות השבעים, בשל מגבלות של שמורות טבע ושטחי אש וזמינות מים, התרכזו קהילות אלה לאורך כביש 40 בין מדרשת בן גוריון למצפה רמון במספר נקודות התיישבות, שאינן מוכרות על ידי מדינת ישראל.

אורח החיים המסורתי אותו מנהלים הבדואים תושבי הר הנגב ומורשתם, קשורים לסביבה הייחודית של המרחב. הידע האצור עדיין בקהילות בתחומי גידול בעלי החיים, מלאכות מסורתיות, הכרת צמחי התבלין וצמחי המרפא, החי והצומח במרחב, הקרקע, מיקרו-אקלים ומשטר המים, הינו ידע מקומי המהווה משאב חשוב לפיתוח בר קיימא. ידע מקומי זה והמסורת הבדואית הנטועים במרחב בו נשתמרו שרידי תרבויות מדבר של נוודים, הינם חלק מנוף התרבות של המרחב, וטמון בהם פוטנציאל לתרומה משמעותית לתיירות האזור.

עמותת קשת, מכירה בחשיבות שימור המסורות והמורשת המדברית של קהילות אלה ופועלת במגוון דרכים לסייע לבני הקהילות בהכרה וטיפול שימור תרבותם, הנמצאת בסכנת הכחדה.